החלטה בתיק רע"א 3054/13

א.        בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת בן אור) מיום 10.3.13 שניתנה בגדר ע"א 18608-01-12, בה נדחתה עתירתו של המבקש לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.6.12 (השופטים בן אור, יעקובי ווינוגרד) שניתן במסגרת אותו ערעור. עניינה של הבקשה - החזרת גלגל ההחלטות השיפוטיות בפרשה לאחור, בשל טענות בדבר כשל ייצוג וגישת בית המשפט.

רקע

ב.       ביום 1.3.06 הגיש המשיב כתב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקש בבית משפט השלום בירושלים (ת"א 3133/06) בסך 582,690 ש"ח.

ג.       בהחלטת בית משפט השלום (השופטת שניידר) מיום 3.3.11 נקבעו מועדים לגילוי מסמכים ולהגשת תצהירי עדות ראשית, וכן מועד לישיבת הוכחות. משלא המציא המבקש צו גילוי מסמכים, עתר המשיב, ביום 27.4.11, למחיקת כתב הגנתו של המבקש ולמתן פסק דין.

ד.       בהחלטת בית משפט השלום מיום 14.7.11 נאמר, כי נוכח התנהלותו של המבקש - מן הראוי היה למחוק את כתב הגנתו וליתן נגדו פסק דין. עם זאת, ולפנים משורת הדין, נקבע כי המבקש יגיש תצהיר גילוי מסמכים עד ליום 14.9.11 ויפקיד סך של 35,000 ש"ח להבטחת הוצאותיו של המשיב. נקבע, כי ככל שהמבקש לא יעמוד בתנאים אלה - תתקבל התביעה במלואה.

ה.       משלא עמד המבקש בתנאים שנקבעו בהחלטה מיום 14.7.11, עתר המשיב למתן פסק דין נגדו. בפסק דין מיום 19.9.11 נעתר בית משפט השלום לבקשה זו, ותביעת המשיב התקבלה במלואה.

ו.       המבקש הגיש בקשה לביטולו של פסק הדין מיום 19.9.11, בה נטען כי הסיבה לאי הגשת תצהיר גילוי מסמכים היא ניתוק הקשר בין המבקש לבא כוחו. עוד נטען, כי מצבו הכלכלי של המבקש אינו שפיר, ועל כן התבקש בית המשפט שלא להשית על המבקש סכום להפקדה.

ז.       בהחלטה מיום 24.11.11 דחה בית משפט השלום את הבקשה לביטול פסק דין. נאמר, כי "התנהלותו של הנתבע [המבקש - א"ר] לכל אורך ההליך מעידה על זלזול חמור בבית המשפט ובתובע", וכי "בית המשפט אינו כלי שרת ביד בעלי הדין, אשר רשאים לנהל את קצב ההליך כפי רצונם ונוחיותם". עוד נאמר, כי "לנתבע ניתן יומו בבית המשפט אך הוא לא ניצל זאת כיאות. חלק מחובותיו של הנתבע הוא, בין היתר, לשמור על קשר רציף עם בא כוחו, ומשבחר הנתבע שלא לפעול כאמור - אין לו להלין אלא על עצמו".

ח.       ביום 10.1.12 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום מיום 19.9.11 ועל החלטתו מיום 24.11.11 (ע"א 18608-01-12). בדיון שהתקיים ביום 30.5.12 הציע בית המשפט המחוזי (הרכב השופטים בן אור, יעקובי ווינוגרד) לבא כוחו (דאז) של המבקש שתי אפשרויות: האחת, כי המערער יחזור בו מן הערעור בכפוף להסכמת המשיב לפריסה של מלוא חובו של המבקש ל-5 תשלומים שוים; השניה, כי פסק דינו של בית משפט השלום יבוטל, בכפוף להפקדת מלוא סכום החוב ובכפוף לחיובו של המבקש בהוצאות. בא כוחו של המבקש ציין, כי עד יום 6.6.12 יודיע באיזו מן האפשרויות בוחר המבקש, וכי אם לא תינתן הודעה עד לאותו מועד - משמע שהמבקש בחר באפשרות הראשונה. בית המשפט המחוזי נתן תוקף של החלטה לאמור מעלה. בפסק דין מיום 10.6.12 נאמר, כי בא כוחו של המבקש לא מסר הודעה, ומשמעות הדבר היא שהמבקש בחר באפשרות הראשונה. על כן ניתן פסק דין, לפיו חזר בו המבקש מערעורו, והוא ישלם את מלוא הסכום בו חויב בחמישה תשלומים שוים.

ט.       בחודש מארס 2013 - כתשעה חודשים מן המועד בו ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי - הגיש המבקש בקשה "לביטול פסק דין ו/או בקשה למחיקת הערעור ו/או בקשה ליתן פסק דין מנומק בערעור שהגיש המבקש", בגדרה עתר המבקש לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 10.6.12. בבקשה זו נטען, כי "ב"כ המבקש החליט על דעת עצמו לקבל את הצעת בית המשפט בלא שיקבל את אישורו של המבקש לכך" (סעיף 17), וכי "ישנו פגם בפסק הדין של בית המשפט הנכבד היורד לשורשו של ענין שעה שעורך דינו של המבקש החליט לקבל את המוצע על ידי בית המשפט הנכבד ובית המשפט הנכבד לא ווידא כי אכן הצעתו הובאה לידיעת המבקש עצמו" (סעיף 30).

י.       בהחלטתו מיום 10.3.13 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת בן אור) את הבקשה לביטול פסק הדין. נאמר, כי "המערער היה מיוצג כדין במהלך הדיון בערעור ופסק הדין ניתן על יסוד ההליכים שהתנהלו בעת שהיה מיוצג כדין". 

הבקשה

יא.     מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען כי היא מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים - "האם יכול ותינתן החלטה ו/או פסק דין על סמך החלטת עורך הדין (החלטה שהנה מהותית ומכריעה את גורלו של התיק) בלא שבעל הדין עצמו נשאל לעמדתו באשר להצעת בית המשפט במהלך הדיון", וכן את השאלה "מהי מידת אחריותו של בית המשפט לבדוק ולברר כי אכן החלטת עורך דינו (החלטה מהותית וגורלית כאמור) של המבקש היתה על סמך הסכמתו ואישורו של המבקש". לטענת המבקש, יש ליתן ביטוי לעקרון הביטול מחובת הצדק אף על מקרים, שבהם בעל הדין עצמו לא נכח באולם בית המשפט ולא הוסברה לו עד תום משמעות הצעת בית המשפט וניתנה לו הזכות לקבל בעצמו את ההחלטה האם להיעתר להצעה זו (סעיף 37). עוד נטען בבקשה, כי היה מקום לביטולו של פסק הדין נוכח הצגת ראיות חותכות בדבר הגנתו של המבקש, שלא הוצגו עד כה.

הכרעה

יב.      חרף נסיונו של המבקש להעטות על בקשתו אדרת של שאלה משפטית כללית, החורגת מעניינם של הצדדים, לאמיתו של דבר תחומה היא לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. ככזו, אין היא באה בקהלם של המקרים, בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). נסביר במה דברים אמורים. 

יג.      המבקש טוען (סעיף 37.5 לבקשה), כי אמנם היה מיוצג בדיון בבית המשפט המחוזי, "אך לא יעלה על הדעת כי עורך הדין ייטול את החירות לעצמו לקבל החלטות הרות גורל בלא שהתייעץ עם המבקש לגבי השאלה האם הוא מסכים לשיקול הדעת של עורך דין". ואולם, הדין האזרחי מורנו, כי "לבא-כוחו של בעל-דין נתונה ככלל הסמכות לפעול בשם מרשו, כל עוד אין הוא חורג מהרשאתו. סמכות זו עומדת לו בכל שלב משלבי ההליך, ובפרט כאשר מתבקש הוא להגיב להצעת פשרה מטעם בית-המשפט. סירובו של בעל -דין להצעת פשרה כאמור, שהודעה עליו נמסרה לבית-המשפט באמצעות בא-כוחו, כמוהו כסירוב אישי של בעל-הדין לו נכח באולם בית-המשפט" (רע"א 7340/01 סיגנל טורס בע"מ נ' שלמה יובל פ"ד נו(2) 1; השופטת דורנר), והדברים יפים כמובן גם כאשר עורך דין מודיע כי הוא מקבל הצעת פשרה שהועלתה על ידי בית המשפט. ברע"א 993/06 מדינת ישראל נ' דיראני (2011) נאמר, בפסקה 34, כי "מרבית הפעולות הנדרשות במהלך ההליך השיפוטי ניתנות להיעשות באמצעות בא-כוח הפועל מטעמו" (השופטת פרוקצ'יה). עוד נאמר שם, כי הגם שלפי תקנה 474 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 רשאי בית המשפט לדרוש התייצבות בעל-דין בפניו "ככלל, סמכות זו אינה מופעלת אלא לצורך תכלית מסוימת ושלא על דרך-שגרה". מטבע הדברים, הפעלת סמכות זו היא תלוית נסיבות.     

יד.      מן האמור עולה איפוא, כי על דרך הכלל די בהתייצבותם של עורכי הדין ויש להסתפק בפעולות הנעשות על ידיהם, וכי יתכנו מקרים קונקרטיים, שלא על דרך השגרה כלשונה של השופטת פרוקצ'יה, בהם יהא צורך גם בהתייצבות של בעלי הדין עצמם. כמובן שונים פני הדברים במשפט הפלילי (ראו סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, שלפיו "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו"; אך גם שם קובע סעיף 208, כי "הדיון בערעור יהיה בפני בעלי הדין; אולם אם הוזמן בעל דין ולא התיצב, רשאי בית המשפט לדון בערעור לא בפניו..." (וראו גם סעיף 208א). נשוב לענייננו: טענותיו של המבקש, לפיהן היה על בית המשפט המחוזי לוודא כי הוא, להבדיל מבא כוחו, מבין את משמעות הצעותיו, אינן אלא טענות המופנות כנגד יישום הכלל האמור בנידון דידן; אלא שלא לכך נועדה רשות ערעור בגלגול שלישי.

טו.     גם לגוף הדברים לא נמצא מקום להתערבות. לבד מטענתו הכללית, המבקש אינו מסביר על שום היה על בית המשפט המחוזי במקרה דנא לוודא כי הצעותיו מובנות גם למבקש, נוסף על בא כוחו. יתירה מכך: בבקשתו לביטול פסק דין טען המבקש (סעיף 17), כי בנו נכח בדיון שהתקיים ביום 30.5.12. בנסיבות אלה, קשה להלום אף יותר את טענותיו של המבקש. על כך יש להוסיף גם את השיהוי שדבק בהגשת הבקשה - הבקשה לביטול פסק דין הוגשה בחלוף תשעה חודשים מהמועד בו ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי; גם אם נצא מן הנחה, כי לבאי כוחו החדשים של המבקש נדרש חודש ומחצה "על מנת ללמוד את התיק" (סעיף 5 לבקשה להארכת מועד שהוגשה בבית המשפט המחוזי - נספח ט"ז לבקשה), אין זה מסביר את הזמן שחלף מחודש יוני 2012, שאז ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועד לחודש ינואר 2013, שאז לפי הטענה הגיע המבקש לישראל. ואם בכל אלה לא סגי, הסברו של המבקש באשר למחדליו בערכאות הקודמות (אי הפקדת ערובה, אי המצאת תצהיר גילוי מסמכים) ובאשר לאי התייצבותו לדיונים - הליך גירושיו - הועלתה אך לראשונה בבקשה לביטול פסק דין בבית המשפט המחוזי (סעיפים 70-62 לבקשה זו); עובדה זו מדברת בעדה.

טז.     המבקש מוסיף וטוען, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי פוגע בזכותו היסודית לגישה לערכאות. ברם, עסקינן בהליך שהחל בשנת 2006, לפני למעלה משבע שנים. כעולה מהחלטתו של בית משפט השלום מיום 24.11.11, התנהלותו של המבקש במהלך ההליך העידה על זלזול בבית המשפט ובמשיב, ומשכך אין לו להלין בהקשר זה אלא על עצמו. ובגדרי המשפט העברי, על הפסוק "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (דברים א', י"ב) אומר רש"י (דיבור המתחיל "טרחכם") - "מלמד שהיו ישראל טרחנין, היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינים".